המטרה העיקרית של המפגש הראשון עם הילד היא להשיג את ההזדמנות למפגש שני. התנאי הראשוני לתחילתו והמשך התהליך הטיפולי הוא יצירת קשר אנושי עם המטופל.  לא ניתן לעשות זאת בפגישה אחת, ויש ליצור קשר כדי שתהליך הטיפול יתרחש.  
אני נוהגת להיפגש עם הילד בביתו, בחדרו, ומיד מחפשת את החפצים או הנושאים שיכולים לעזור לי להתחבר לעולמו. אני מנסה לדבר על נושאים שרלוונטיים לשנינו ויכולים להיות לנו במשותף. זהו תהליך של בניית אמון ונועד לתת לילד את הרושם שלא באתי לחולל שינויים דרמטיים בחייו או לטובתי האישית. זה מונע התנהגות הגנתית.
אני לא שואל אותו על הבעיות שלו, או מספר לו מה ההורים דיווחו לי.  תהליך הטיפול יכול להתרחש רק אם הוא בוחר להשתמש בי כמי שיכול לעזור לו.
עלי להכיר את האייקונים והטרנדים העכשוויים בעולמות הילדים המודרניים, ולזהות אותם. אני לא בהכרח תומך או מאשר את כל המגמות הללו, אבל חייב להיות מודע לקיומן.   קיימות תרבויות ילדים שונות, שלכל אחת אידיאולוגיות, סגנונות מראה והתנהגות שונים. אלו היבטים תרבותיים שעלי להיות מודע להם ולהבין ואי אפשר להשיג אותם מקריאת ספרות אקדמית בפסיכולוגיה. תובנה לגבי השפעה זו על התנהגות ילדים מושגת על ידי חשיפה לסביבה של סוגים רבים ושונים של ילדים ומשפחותיהם והשתלבות בחייהם. הבנת היבט ארכיטיפ שבט תרבותי זה בחייו של הילד חיונית אם אני רוצה להבין את התנהגותו.  בחדר של הילד יש לי גישה לעולמו ומתחבר להיבטים בחייו החשובים לו. אני לא מתבונן בילד ובסביבתו, כמו מבוגר שמסתכל מבחוץ, עם השקפה ואג'נדה של מבוגר.  מנקודת מבט זו, אני יכול לבנות איתו זירה משותפת להמשך תהליך הטיפול. 

אני משמיע הצהרות שמשמעותן מוכיחה את ההבנה שלי לגבי התרבות והמנטליות של הילד, כמו "בית ספר הוא לא המרכיב החשוב ביותר בחייך".  אני יכול לשאול מה ההורים סיפרו לו עליי, או מה הם הבטיחו לו אם הוא יסכים לפגוש אותי. תלוי במצב, אני יכול להגיד שההורים שלך משלמים לי אבל אני עובד בשבילך. אעשה זאת אם אני מרגיש שזה תורם להמשך התהליך, אבל אם אני חושב שהוא יפרש את זה כקלישאה חסרת משמעות,  אז אני משמיט את ההצהרה הזו.  

ילדים שהכי מתנגדים הם בדרך כלל אלה שהקונפליקט שלהם עם ההורים גדול יותר. אבל אני חייב תמיד לשקול ש זה הכישלון שלי ליצור קשר עם המטופל.
בגיל ההתבגרות ההשפעה של בני גילנו על חיינו הופכת חשובה יותר ויותר. מזמן זה ואילך האישיות שאנו מציגים בפני בני גילנו מחוץ לבית היא האישיות האמיתית שלנו. הדימוי האישי שלנו מעוצב בהתאם לתגובת בני גילינו. מתבגרים מושפעים מתרבות נעורים השולטת בתקופה זו ומאומצת על ידי בני גילם. תרבות זו אינה זמנית, אך עולם המבוגרים מאמץ זאת לתרבותם, שכן בני נוער אלו גדלים למבוגרים. זה בולט במיוחד במוזיקה, שבה סגנון המוזיקה שממנו נהנינו כבני נוער נחשב כיום למקובל בתרבות המבוגרים, אך נחשב מיושן על ידי ילדינו. המוזיקה שבני נוער מאזינים לה היום תהיה סגנון המוזיקה למבוגרים בעוד כמה שנים. אתנוצנטריות פירושה הערכת עמים ותרבויות אחרים על פי אמות המידה של התרבות של האדם עצמו. תמיד קיים מתח בין תרבויות, בני כל תרבות רואים בעצמם עדיפים על בני התרבות האחרת. באופן דומה, מבוגרים מתייחסים לתרבות הנעורים בצורה מבזה, רואים בה שלב זמני ושואפים למנוע מילדיהם להיות מושפעים ממנה ולאמץ התנהגויות ממנה. פער הדורות הוא למעשה הבדל בתרבויות, שלרוב מנוצל לרעה על ידי החברה. כמעט כל ההורים מנצלים לרעה את הפער התרבותי הזה, וזה מקובל על ידי החברה כסביר. עם זאת, שילוב של מתבגר בתרבות עמיתים לנוער הוא שלב התפתחות טבעי ובריא עבור הילד הבודד. תפקידו של ההורה רק לפקח על כך שלא יפגע בבריאותו או בביטחונו של הילד. כמו כן, תרבות הנוער חיונית לפיתוח תרבות החברה בכלל, ולהתקדמותה בתחומים כמו חינוך, אמנות, אופנה, מוזיקה וטכנולוגיה.

שתי השיחות הראשונות,  רמת התפקוד בבית הספר. הבחירה מספקת את המוצרים. הוא לא חייב פשוט את מה שהמערכת צריכה. המצב הנוכחי  

מתח קיים בין ההורים לילד כאשר יש קונפליקט בין היכולות של הילד לבין המטרות והציפיות של ההורים. עד גיל מסוים, הילד רוצה לרצות את ההורים.  הוא רוצה לפעול לפי דרישותיו ורצונותיו אך רוצה שההורים יאשרו ויתמכו במטרות אלו. הם לא תומכים בכל מה שהוא עושה, מלמדים אותו מה הוא יכול ומה הוא לא יכול לעשות - זה תהליך החיברות. המסקנה הסופית תהיה קשורה לבית הספר וללימודים. ההורים צריכים להיות הפרקליטים בין המורה לילדים. 
מה בית הספר דורש ממנו וכמה בקלות הוא יכול לעשות את זה - יצירה אישית, לא מתמיד כמה זמן יש לו להשקיע בפרויקט,  אם הוא מסיים משימות.  מוטיבציה מכתיבה את קצב ההתקדמות. 
הפער בין המטרות והשאיפות של המטופל לילד והציפיות, לבין היכולות והדרישה של הילד. 
מצב קשה
 המוטיבציה שלו היא שמכתיבה את תפקודו, באיזו קלות הוא ביצע משימות, כמה הוא משקיע וכמה הוא מרוויח. המטופל מתבונן בכל זה ושופט זאת לפי הרעיון שלו
הילד נשפט לפי שיתוף הפעולה שלו, 
ההורה נותן תוקף לילד. ההורה מגדיר אם הילד משביע רצון או לא ואז הילד מרגיש שהוא מרוצה מעצמו.
לפעמים הדברים שילדים עושים אינם מקובלים ואז ההורים בצדק לא מאשרים.  לא כל מה שהילד עושה הוא "נכון" ומקובל. 
לפעמים ההורים לפעמים מופתעים שהילד לא מתפקד.  
לילדים יש יכולות ונטיות. לא כולם יכולים להיות תלמידים מצוינים ולא יכולים להיות טובים בהכל. 

כל המתח והלחץ שהיו על הילד חסומים על ידי המטפל באמצע. הלחץ מופנה על המטפל במקום זאת. 
השאיפות של ההורים מכתיבות כיצד ההורה מייצג את הילד בפני העולם. אם הוא לא מרוצה ממנו, הם לא ייצגו אותו כראוי בעולם. 
אני מנסה להציג בפני ההורים פרדוקסים לגבי התנהגות הילד כדי להפריך את דעתם המוגזמת הלא פרופורציונלית על הילד. שם אם מה שאתה אומר על הילד נכון, איך ייתכן שהוא עושה את הדברים הטובים האלה?